“אני חייבת לתפור את התו הזה!!”
משפט שמצאתי בשיחה ישנה בזמן שחיפשתי משהו אחר, ופתאום קלטתי שכבר שלוש שנים עברו ועדיין לא תפרתי את התו הזה. לא באופן שרציתי. וכמה אימונים ושיעורים “בזבזתי” על התו הזה, הקריפטונייט האישי שלי…
אחרי שלב הדכאון, הגיע שלב הכעס. “השיטה לא עובדת”! צעקתי, “לא יכול להיות שאני מתאמנת כמו שאתם מראים לי, וזה לא עובד!” ואז, מתוך תסכול גדול ובלהט הרגע, אמרתי משהו שבדיעבד הגדיר לי דרך חדשה:
“האמנות שלי לא חיה שם. אני לא מוכנה להגדיר את כל מה שעשיתי ואעשה סביב תו אחד. אז אני משחררת את זה”.
תבוסה? הקלה.
לפעמים אנחנו כל כך בתוך מאבק עם הטכניקה, שזה כבר נהיה אישי.
תו או סאונד או שיר מסוים שאנחנו לא מצליחים לבצע, למרות שהיינו ילדים טובים והתאמנו חזק, והזמן עובר ואנחנו עדיין מתאמנים חזק, אבל זה לא קורה. גם אם אנחנו יודעים מה אנחנו עושים.
אולי לא ישנו מספיק או לא אכלנו מסודר, והגוף לא במצב פיזי נאות שנדרש לתמיכה (ובדברים שקשה לנו לעשות, תמיד נצטרך יותר תמיכה מהרגיל).
אולי מרוב עבודה על דברים מורכבים וקיצוניים יצאנו קצת מאיזון, כי החיפוש של הצורה הנכונה לבצע משהו הרבה פעמים עובר דרך כמה נסיונות לא נכונים, מה שעלול להפעיל לנו את השרירים המצרים שמתהדקים על מיתרי הקול ומגבילים את הפעילות שלהם ואז כמובן שלא נצליח לבצע את מה שרצינו.
(זה כמובן מצב שאנחנו לא רוצים שיקרה, אבל גם אם קרה – זה לרוב עובר תוך כמה שעות או ימים, וכשמדובר בסאונדים קיצוניים, לפעמים אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור כמה ביצים).
סיבה עיקרית נוספת היא העובדה שמוטמעים בנו הרגלים שנוצרו במשך שנים, ואלה לא משתנים ברגע. מה שאנחנו קוראים לו “זכרון השריר” של הגוף.
דמיינו לעצמכם שאתם לומדים אמנויות לחימה ומתאמנים באופן תדיר על תנועת הגנה מסוימת. סביר להניח שאחרי תקופה תגלו שזו התנועה ש”נשלפת” לכם עוד לפני שהספקתם להבין מה קורה כשמישהו שולח לכיוונכם אגרוף (או סתם מפתיע אתכם כשאתם עומדים עם הגב אליו – שאלו את בעלי…).
התנועה הזו כבר טמועה בגוף, בשרירים, וכשאנחנו שרים אנחנו הרי משתמשים בגוף ובשרירי התמיכה והפנים.
לא פלא, אם כך, שזמרת שרגילה במשך שנים לשיר אופרה תתקשה לשיר רוק כבד, או להפך – גם זמרים מנוסים שמכירים היטב את ה”מערכת” שלהם אך פתאום נדרשים להשתמש בה בצורה שונה ו”לתכנת” אותה מחדש, יחוו קושי, ולעיתים אפילו גדול מאוד.
ואם מעולם לא שרתם, לוקח זמן עד שהגוף מתרגל ומתייעל לספק את האנרגיה, התנועתיות וההתנגדות הדרושה בדיוק עבור התו, הווליום והסטיילינג הספציפי שאנחנו מנסים להפיק – שאלו את כל מי שלמד אי פעם ריקוד, אומנויות לחימה, או התאמן במכון כושר.
כשהתלוננתי על הבעיה שלי בפני אחד ממוריי במוסד בדנמרק, הוא סיפר לי שלקח לו עשור שלם למצוא טכניקה קולית מסוימת. לא תו אחד, טכניקה שלמה, ועבור מישהו שחי ונושם את השיטה עוד מחיתוליה. מסתבר שלכולנו יש את הדברים שאנחנו (עדיין) לא יכולים לעשות…
כל זה טוב ויפה – אבל האם באמת “practice makes perfect?”
דעתי היא – כן ולא. אם האימון מקדם ומביא לתוצאות, בוודאי. אבל אם עשינו “הכל נכון” במשך תקופה ארוכה, ועדיין לא הצלחנו אפילו להתקרב לאן שרצינו, אולי זה הזמן לחשב מסלול מחדש.
אין סיבה להתקע בלופ שמייאש אותנו. בשלב מסוים אותו תו ארור כבר התחיל להגדיר את כל המהות שלי כזמרת, עד למצב שבו לא רציתי לשיר יותר. זה בטח לא מצב בריא או כיף להיות בו, וכשהמתח הנפשי מתגבר ואנחנו מתחילים לשכנע את עצמנו שאנחנו לא מסוגלים – תהליך הלמידה הופך מבונה להרסני.
אז מה כן? להפסיק להתאמן על מה שקשה?
לא. להמשיך לתקוף את “התקרה”. אבל במקביל, לאסוף גם הצלחות. לצמצם (או להפסיק זמנית) את העבודה על מה שאנחנו לא מצליחים לעשות וללכת לעבוד על משהו אחר.
אולי טכניקה אחרת או סגנון שונה. אולי לבחור שיר אחר שאנחנו מסתבכים איתו – אם לדוגמה הקושי שלנו הוא להגיע לתווים הגבוהים, אולי נבחר שיר שיש בו הרבה תווים נמוכים מאתגרים.
יש חשיבות גדולה להזכיר לעצמנו ששירה היא קודם כל כיף גדול, שהאמנות שאנחנו עושים לא מוגבלת לתו זה או אחר, לטכניקה זו או אחרת. היא אמנות, היא צורת ביטוי, ואולי אפשר לבחור דרך שונה שתעביר את אותם דברים שרצינו להגיד.
מהנסיון האישי, ברגע שהפסקתי להשקיע כל כך הרבה מאמצים על תו אחד בסאונד מסוים והתחלתי לחפש סאונדים אחרים במקום – לא רק שהרבה בעיות ותסכולים נפתרו, אלא גם מצאתי כל כך הרבה דרכים יפות יותר להגיד את מה שרציתי להגיד, דרכים שלא הייתי מוצאת לו לא הייתי נאלצת לחפש אותן.
בסופו של דבר, מעבר לאימון ולדחיפת הגבולות האישיים שלנו,
מה שחשוב הוא שב”מאני טיים”, כשאנחנו מבצעים שיר מול קהל – נשמע טוב.
אז אולי עדיף להשקיע זמן ומחשבה בלחפש דרכים אחרות לבצע את השיר במקום להשליך את כל יהבנו על אותה פראזה קשה ולקוות שזכרון השריר הטרי יעבוד לנו גם בתנאי במה, כשהאדרנלין גבוה וכל מה שיכול להשתבש, משתבש.
אני קוראת לזה “Plan A” שאנחנו מפעילים בשיעורים, באימונים, ובתנאי הסטודיו כשהכל לטובתנו ושם אפשר באמת לדחוף את הגבולות, ו- “Plan B”, שזה מה שנפעיל כשאנחנו עוד לא בטוחים בעצמנו, כשקמנו קצת חולים, או כשהכל כאוטי ואנחנו לא בטוחים שנוכל לתפור את הצליל הזה היום, בתנאים הספציפיים האלה.
כשאנחנו רואים זמרים מפורסמים מבצעים שירים שלהם בלייב, אנחנו רואים את זה קורה כל הזמן. שינויים קטנים, אבל הם נשמעים נהדר, וזה מה שחשוב.
“Plan B” היא לא מילה גסה – כשם שלא נעביר ביקורת על מנהיג שמוביל קרב והפעיל את “Plan B” שלו כי “Plan A” לא יכלה לצאת לפועל. להפך – נרים גבה אם לא היתה לו אחת.
השקיעו בתכנון האסטרטגיה הכוללת לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר בניגוח בלתי פוסק של הדברים שאתם עדיין לא מצליחים לעשות.
זו בעיניי המשמעות האמיתית של הפתגם “קשה באימונים – קל בקרב”.