כשהתחלתי לנגן על גיטרה, כבר בשיעורים הראשונים שלקחתי דיברו איתי על אלתור. הנה פוזיציות לסולם פנטטוני, ויאללה בואי נג’מג’ם על זה. זה היה כל כך שונה ממה שהכרתי עד אותה נקודה משום שניגנתי פסנתר קלאסי הרבה שנים ובאיזה שלב כבר בער לי להתפתח מזה הלאה ולהתחיל ליצור משהו שמעבר לבטהובן-באך-מוצרט, אבל בעולם הקלאסי החוקים נוקשים מדי.
אצל זמרים העולם הזה של האלתור כמעט ולא קיים חוץ מבז’אנרים מאוד ספציפיים (ג’אז למשל) ואז גם לרוב עוברים סדנאות מסודרות בנושא – כי איך נסתדר בלי טקסט כתוב מראש ובלי מלודיה ידועה? ואיך נצליח לשמור על הסולם אם אנחנו לא יודעים מה הוא והוא גם משתנה תדיר?
אבל אם נחשוב על זה – אלא אם כן אנחנו זמרי סטודיו שם הכל ידוע מראש, מהונדס ומטופל – כל הופעה היא אלתור אחד גדול. אולי “ההצגה חייבת להמשך”, אבל הפרמטרים משתנים כל הזמן.
קמנו קצת חולים. רבנו עם החבר/ה שניה לפני העליה לבמה. הגענו למועדון וגילינו שהתנאים שציפינו להם לא התקיימו. שכחנו מילים באמצע השיר. אחד הנגנים התבלבל ונכנס מוקדם מדי. נקרע מיתר ופתאום צריך להעסיק את הקהל.
מה עושים?? נכנסים לפאניקה, כמובן.
או שמאלתרים משהו.
כשמדברים על אילתור, הדבר העיקרי הוא להקשיב, להבין את הסיטואציה ולהמשיך להזין אותה. כמו שאומרים בשיעורי אימפרוב לשחקנים – תמיד להגיד “כן”, ותמיד לזרום עם מה שהפרטנר נותן לך גם אם זה לא מה שהתכוונת לעשות. ברגע שאתה הולך נגד הסיטואציה – הכל נתקע, הוייב משתנה לרעה והקהל מרגיש את הטעות.לעומת זאת, אם אתה זורם עם מה שיש לך באותו הרגע, גם אם זה לא הדבר הכי מבריק בעולם, נוצר כאן משהו, יש זרימה וההצגה ממשיכה.
זה בכלל לא משנה אם אתם מאלתרים טובים או גרועים – הכל עדיף על פני להפסיק לשיר ולהראות אבודים. גם אם הקהל יקלוט את הטעות, לא יהיה לו אכפת.
כשברוס דיקינסון, סולן להקת איירון מיידן, קפץ מעל מגברים והתרסק על הרצפה – הקהל לא צחק עליו אלא התרשם מזה שלמרות הנפילה הממש לא פוטוגנית, הוא לא החמיץ מילה מהשיר והמשיך לשיר גם כשהוא שוכב על הרצפה.במקום לצאת לא מקצועי – הוא יצא “מלך”, “פרפורמר” וכל שאר הסופרלטיבים.
אז איך מתרגלים את זה בפועל?
אתמול הייתי בסדנה שארגן דב רוזן, הוגה ה- Blind Orchestra – הרכב שמופיע עם כיסויי עיניים כאשר יש “מנצח” אחד שעובר בין כולם ומוביל את כל העסק.כמו בהרכב שלו, גם בסדנה החוקים זהים – כשהמנצח נוגע בך אתה מתחיל לנגן או לשיר, כשהוא נוגע שוב – אתה מפסיק. יש גם סימן שאומר לך לקחת את המושכות ולהוביל, להתבלט.
מעבר לזה – הכל מאולתר. אתה לא יודע מה הולך לקרות, אתה גם לא רואה את המנצח או את חברי ההרכב האחרים.זה בקלות מצב שבו אתה יכול או לזרום או להכנס לפאניקה, ולכן לדעתי זה תרגול טוב, ובמיוחד לנו הזמרים, שדי נלחצים מהעובדה שעכשיו צריך להמציא מילים או צלילים חדשים.
אבל בפועל, מה שקרה שם היה סוג של קסם. אתה חייב לעבוד עם מה שנותנים לך, או לתת משלך אם אתה מתבלט ולהכתיב טון חדש. וכשהעיניים עצומות החושים מתחדדים עוד יותר, ובכמה רגעים נוצרו שם ממש סיפורים, כשכל נגן וזמר המשיכו את הקו והוסיפו לו.
זה גם היה שיעור חשוב בזה שלא הכל חייב להיות מאה אחוז: כשהכל משתנה, קשה לדייק כל הזמן בצלילים שאתה שר או מנגן, ואולי פתאום הבאת משהו פחות מתאים לתמהיל שנוצר. אבל הרי אם נשאף כל הזמן לשלמות טכנית לעולם לא נעז לחקור, לשחק ולגלות סאונדים חדשים ומעניינים. טעינו? נתקן. לא נורא.
העיקר, כמו שאמר דאגלאס אדאמס – Don’t Panic .